הסיפור של נתן מרכוס

במעבדת מחקר באוניברסיטה העברית ישבה שרה מרכוס בשלהי 1978 ופענחה מידע שהגיע זה עתה מתחנת מחקר חדשה לחקר הרוחות בהרי יהודה. על הסליל בידיה נכתב כי הוא תקוע, ולפיכך עשתה כמיטב יכולתה לשחרר את קצוות הסליל. משכה לקצה אחד ואחר כך לשני, הסליל נראה משוחרר ככל סליל אחר. כעבור מספר ימים הובא סליל נוסף שגם עליו נכתב "תקוע". בעודה תוהה לפשר הדבר, שאלה את הסטודנט שתפקידו היה לאסוף את הסלילים מהתחנות השונות מדוע כתוב על הסליל כי הוא תקוע. הסטודנט צחק וציין כי מדובר בשם מקום, "תקוע". מאחר והתעניינה, ענה לה הבחור כי מדובר ביישוב קטן ונידח באמצע המדבר שמתגוררים בו כמה "רוסים משוגעים". בכל שבוע היה הסטודנט מביא את הסלילים מהתחנות השונות, ושרה הייתה שואלת אותו על המתרחש בתקוע. בשובה לביתה בקריית יובל, בו התגוררה עם בעלה נתן ובנם התינוק עוז, הייתה מספרת לנתן את "חדשות תקוע". "מה נתפסת על המקום הזה?" תהה נתן, "מה יש שם?". הסבר לא היה לה, אך החליטה לעשות מעשה וללכת לראות את המקום. אלא שבהעדר תחבורה ציבורית נורמלית וללא רכב, לא ידעה כיצד להגיע. ליישוב הצעיר היה קו טלפון יחיד שאוייש לאורך היום בתורנות. שרה התקשרה לטלפון היישובי, ולשיחה ענתה צפירה רוקח, שהגיעה עם בעלה דוד לתקוע מספר שבועות קודם לכן. צפירה הסבירה לה כי עליהם להגיע למלון טירת בת שבע בירושלים למחרת בשעה 14:00 והסעת התלמידים תאסוף אותם. על פי ההנחיות, הגיעו שרה ונתן לטירת בת שבע בשעה היעודה. כעבור מספר דקות הגיעה למקום מונית ובה נהג ושתי ילדות, בנותיהן של משפחות ויניארסקי ופלדמן. בני הזוג התבוננו בנהג המונית ששאל האם הם הזוג שנוסע לתקוע. השניים השיבו שכן, אך ציינו כי הם מחכים להסעת התלמידים. נהג המונית חייך והסביר שהוא ההסעה. החבורה יצאה לדרכה וכעבור זמן קצר החלה המונית בנסיעה הפתלתלה במורדות בית לחם, לעבר ההרים השוממים. כאשר הנהג עצר את הרכב, יצאה שרה מהרכב, התבוננה ימינה ושמאלה ולא ראתה דבר. רק הרים ומדבר. ללא שהיות הסתובבה אל נתן והאיצה בו לשוב מהר לרכב, לפני שנהג המונית יחזור לירושלים והם יוותרו תקועים במקומם. נתן עמד כך בדיוק, תקוע במקומו, והודיע באופן ברור: "אני מפה לא זז". "מהר", הפצירה בו, "לפני שהמונית תברח, בוא נחזור לירושלים". נתן השיב בשקט אופייני: "את רצית לנסוע לפה. עכשיו אנחנו פה ואני לא זז". חלפו מספר שבועות עד שבני הזוג השלימו את הראיונות והמבחנים הגרפולוגיים למיניהם, ובמאי 1979, במקביל להגעת המשפחות האמריקאיות מגרעין "לב ציון", הגיעה משפחת מרכוס, המיעוט הישראלי, לתקוע. מספר חודשים לאחר הגעתם, בספטמבר 1979, ביקשו שרה ונתן לרשום את בנם הפעוט לגן בתקוע. להפתעתם גילו כי אין ביישוב מוסד שכזה. באותה עת היו ביישוב ארבעה ילדים בגיל הרך. נתן פנה לנציגי המועצה וביקש להבין מדוע אין פותחים גן ביישוב. הנציג מיהר להשיב כי לא התקבלה במועצה פנייה מוועדת החינוך של תקוע ולפיכך לא נפתח מעון. "אני נציג ועד החינוך של תקוע", השיב נתן, "ואני מבקש רשמית שתפתחו גן ביישוב". בקשתו התקבלה. לצוות הגן גויסה גננת בשם שמחה וסייעת שהתפטרה מעבודתה באוניברסיטה – שרה מרכוס... הגן הראשון בתקוע היה לעובדה קיימת. בשנת התשפ"א הלך לעולמו חברנו נתן מרכוס, מראשוני היישוב, לאחר מספר שנים בהן התמודד עם מחלה קשה.  נתן ניהל במשך כ-35 שנים את אתר ההרודיון, תפקיד אותו החל לאחר שדוד רוזנפלד הי"ד נרצח. בשנים בהן למדה שרה סיעוד שימש נתן כאב ואם "במשרה מלאה", וכך גם בלילות הארוכים בהם עבדה במשמרות בהדסה. בשנות ה-90' פתח נתן ספריית וידאו קטנה במבנה "התעשייה הקלה", כיום נמצא במקום בית הקפה/ מסעדה/ פיצריה "לחמשה". הספרייה שימשה כמקום לשיטוט רב שעות לילדי היישוב שתרו אחר סרט אותו ירצו לראות, התווכחו ונהנו מהשיטוט, גם אם לא תמיד הייתה קלטת וידאו בתוך הקופסא. נתן אהב מאוד את המדבר, טבע ובעלי חיים והרבה לטייל באזור עם כלביו. נתן הותיר אחריו את אשתו, שרה, וילדיו עוז, אדווה ויקי וילדיהם. יהי זכרו ברוך.
מיקי בירנבאום
נתן ושרה מרכוס

כיף שבאת!