הסיפור של צפירה רוקח

חתימת ההסכם בין ישראל למצרים בספטמבר 1978 עוררה סערה בביתם של צפירה ודוד רוקח בשכונת עין כרם בירושלים. דוד הסתובב כארי בכלוב, מתקשה להאמין כיצד המפקד מימי המחתרת, מנחם בגין, חתם על הסכם עם המצרים ועוד חמור מכך – מסר שטחי מולדת במסגרת תוכנית האוטונומיה.

צפירה התבוננה בסערת רוחו של דוד בשעשוע, מנסה לנחש את המהלך הבא. היא לא ציפתה שיטלטל את חייהם ויעביר אותם מהנוחות של דירתם בעין כרם לדירת אשקובית קטנה על ספר המדבר.

ימים ספורים לאחר מכן שוחח דוד עם מכריו בגוש אמונים וביקש להתקבל לגרעין כפר אדומים המתגבש. בגילם המבוגר יחסית - שנות הארבעים לחייהם - היו בני הזוג מבוגרים משמעותית מצעירי הגרעין ולפיכך  נדחתה בקשתם. אורי אריאל סיפר להם אודות יישוב דומה, יישוב מעורב על ספר המדבר - תקוע.

דוד, פרופסור באוניברסיטה העברית להיסטוריה של עם ישראל, הכיר כמובן את תקוע המקראית והמשנאית. צפירה, שעלתה ארצה לאחר נישואיהם אחת עשרה שנים קודם לכן, הכירה פחות. השניים החליטו לבוא לביקור. בהגיעם למקום פגשו את המוכתר של היישוב, אינה וינארסקי. שיחה קצרה עם אינה הספיקה להם כדי להבין שכאן מקומם. בימים של אי ודאות באשר לגורלה של ארץ ישראל ההיסטורית, זה המקום בו עליהם לגור. הבעיה היחידה הייתה שלא היה מקום.

השניים עברו את הליך הקבלה דרך הסוכנות היהודית. גילם המבוגר לא היווה בעיה בתקוע, שכן הם היו בגילם של המייסדים יוצאי ברית המועצות.

בעיית המקום נפתרה בתוך מספר חודשים, לאחר שאנשי הישיבה בראשות הרב שוקי בן מאיר החליטו לעזוב את היישוב. ביום חורפי ובהיר בינואר 1979 התייצבו בני הזוג ושני ילדיהם, קובי (קובוס) ואדר, באשקובית הסמוכה לרווקייה של היישוב. פתרון בעיית מקום אחת יצר בעיית מקום נוספת – מה יעשו בני הזוג באלפי הספרים שהביאו עימם מביתם בירושלים? גם צפירה, כמו דוד, עבדה כמרצה באוניברסיטה העברית ועסקה בתולדות עם ישראל בעת העתיקה. צפירה חיפשה מקום בו תוכל לשבת ולעבוד בשקט. אינה ראתה את ערמות הספרים בבית רוקח וחשבה על פתרון - ספרייה!

את הספרייה הראשונה בתקוע הקימה צפירה בחדר קטן צמוד למזכירות היישוב (כיום זהו המבנה הקטן שמול בית כנסת חב"ד). ספריהם של משפחת רוקח, יחד עם תרומות נוספות של ספרות ילדים וספרות עממית יותר, היוו את הבסיס לספרייה. הייתה זו ככל הנראה הספרייה הציבורית היחידה שמרבית הספרים בה היו ספרי עיון על תולדות בית שני בשלל שפות. צפירה שימשה כספרנית הראשונה, וכך נמצא לה מקום בו יכלה לעבוד בשקט.

במשך השנים נסעו דוד וצפירה לעבודתם בירושלים, כאשר צפירה נוהגת ודוד יושב לצידה עם "עוזי" על ברכיו והוא מאבטח. כאשר נשאל מדוע אינו מוציא רישיון נהיגה, השיב: "בשביל מה אני צריך לנהוג אם יש לי נהגת כל כך טובה".

מספר שנים לאחר הגעתם החליט דוד כי ככל יישוב בישראל, גם תקוע זקוקה למקומון. דוד החל לערוך את המקומון "שופר תקוע", שהפך כעבור כמה שנים תחת ידיו ל"קרן תקוע" (וכן, היום אנחנו קוראים לזה תקועיתון).

ביום הכיפורים בשנת התשפ"ב, הלכה לעולמה חברתנו צפירה רוקח. צפירה נולדה בארצות הברית ב-1938. את דוד פגשה בבית הלל בלונדון, בעת שלמדה באנגליה. ב-1967 השניים התחתנו ועברו לישראל. ארץ ישראל השלמה הייתה בנשמתה והיא ויתרה בקלות על הנוחות הירושלמית לטובת יישוב הארץ. צפירה ודוד התגוררו ביישוב מראשיתו עד שנת 2001, כשנאלצו לעקור לירושלים עקב בעיות רפואיות. געגועיהם לתקוע מעולם לא פסקו. ביתם עמוס הספרים היווה מקום אליו פנו תושבים וחברים להתייעצות עם "זקני השבט" ובעת שנזקקו לסיוע.

צפירה הייתה אשת ספר ואשת חסד, פעלה בסתר ככל יכולתה לסייע לחברים ולנזקקים כאחד. צפירה הותירה אחריה את בעלה דוד, ילדיהם קובי ואדר וארבעה נכדים.

יהא זכרה ברוך.

מיקי בירנבאום
צפירה רוקח, 1979, מדברת עם צוות חדשות בעלייה הראשונה למעלה עמוס

כיף שבאת!